צהרים טובים,
אל תטעו במראה הספר, קטן קטן, זה רק למראית עין כמו שאומרים.
ספר של 207 עמודים, מחברו זכה בפרס נובל בשנת 1985 ולא בכדי. הוא יושב בשורה אחת עם גדולי הסופרים כמו פרוסט, פוקנר.
הסגנון שלו לא מתחנף, לא מלכך פינכה.
כל האמת בפנים, גם היא אינה נעימה. הספר לא פשוט ובכל זאת קולח.
על אישה שמה לואיז שחייה אינם פשוטים, הכל לכאורה שלילי. גם הבעל שלצידה, גם הפרנסה, גם חמה וחמותה ,סכסוכים, אהבים, סכין של מוות שמרחפת מלמעלה. שחור משחור .אבל הסופר הגאון קלוד סימון, נתפס בהווה, בכל מיני זוויות ותמונות שלא היו מופיעות בספר אחר.
עבר שזור בהווה כשברקע הדמויות נשזרות אלו באלה ,בעבר ובהווה והכל בדיוק מופלא ובתיאורים מצוינים.
התיאורים של הדודה הגוססת אינם נעימים לאוזן... ויד הדמיון מתפרעת בעקבותיהם, אך אלו החיים והסופר הדגול לא מנסה ליפייפף אותם ולצבוע בצבעים ורודים.
רוצו לקרוא, ספר ענק. אני אהבתי וקראתי במהלך סופשבוע אחד ולא חורפי במיוחד.
תרגמו מצרפתית: לילך נתנאל ועילי ראונר
ובפתיח- "איש אינו עושה את ההיסטוריה, אי אפשר לראות אותה, כשם שאי אפשר לראות את העשב צומח"- בוריס פסטרנק. (מאוד מצא חן בעיני)
מביאה לכן/ם כאן דוגמה להתחלה של הספר/פרק ראשון. זה קודר משהו ואדיר!!
אבל אין לה כלום, אין לה אף אחד, ואף אחד לא יבכה עליה (ומה זה מוות בלי בכי?) מלבד אולי האח שלה, הזקן ההוא, ומן הסתם לא יותר ממה שהיא הייתה בוכה בעצמה, כלומר אם בכלל הייתה מרשה לעצמה לבכות, חושבת שזה לא מכובד, שזה לא נאה ל…"
"אבל בשבילֵך היא כלום."
"כן," אמרה לואיז.
"בשבילך היא כלום."
"כן," שבה ואמרה בהכנעה. וכל אותה העת הביטה לפניה בדבר־מה שהוא לא יכול לראות.
"אז מה."
"אז כלום," אמרה (מוסיפה להביט אל מעבר לעצים, לשדות, לשלווה הכפרית של חודש ספטמבר, בדבר הזה שהוא לא יכול לראות). "כלום: היא אף פעם לא התחתנה. אולי אף פעם לא העלתה בדעתה שהיא יכולה, שזו זכותה — בבית גדל אח צעיר ממנה בחמש עשרה שנה והן היו צריכות לטפל בו שתיהן (היא וזו שכבר מתה), ועם הזמן אפילו הצליחו (מרוב שהתעקשו ללבוש שוב ושוב אותה שמלה, עד שהבד שלה התבלה לגמרי ונפרם לחוטים שמהם הוא נארג בתחילה) לעשות ממנו פרופסור באוניברסיטה, וזה כנראה היה שווה את הוויתור על כל דבר שאישה יכולה לבקש לעצמה, ובמיוחד בשביל שתי מורות בבית ספר יסודי שההורים שלהן בקושי ידעו לקרוא, או אולי לא ידעו לקרוא בכלל, וכשהתחתַּנו, ז'ורז' ואני, היא נתנה לי את הטבעת הזאת, היא ביקשה שאני אבוא לחדר שלה (וזו הייתה הפעם הראשונה שהרחתי את הריח הזה, את הבושם הזה, בדיוק כמו של ורד מיובש, או בעצם — כי לוורד מיובש אין בכלל ריח — כמו הריח שאפשר לדמיין שיש לו, ריח מאובק ורענן גם יחד, ואני הסתכלתי על השולחן שלה, על שידת האיפור שלה, אבל לא היה שם כלום חוץ מארבע סיכות ואותו בקבוקון זול של מי קולון ובכל זאת זה הריח כמו פרח, כמו נערה מלבלבת, כמו שיכול להריח החדר או בעצם הקבר, הסרקופג, של נערה צעירה מאוד שנשתמרה שם שלמה ולא נגועה ועם זאת בנשיפה אחת היא עלולה להתפורר לאבק), ואז היא חיטטה במגירה והדבר שהיא הוציאה מתוכה לא היה תיבת תכשיטים ואף לא אחת מאותן כספות מפלדה, כמו אלה שמוכרים בחנויות כלי בית לאיכרים ולסוחרי בהמות שלא רוצים להפקיד את כספם בבנק, אלא קופסת עוגיות או סוכריות עשויה מפח, אכולה כתמי חלודה, ועל המכסה הייתה מצוירת דמות אישה צעירה בשמלה לבנה ארוכה, שרועה למחצה על העשב בתנוחה קלה ונוקשה גם יחד ורק קצות רגליה או בעצם נעליה מבצבצות מקצה האריג, מוצנעות ומגוחכות, וסמוך לה (לאותה אישה צעירה שאוחזת בידה קופסה זהה, ועל המכסה שלה חוזרת ומופיעה דמותה כמו באותן השתקפויות מראה שאין להן סוף) רובץ כלב קטן, לבן ומתולתל, והכול (הנערה, הכלבלב, העשב) ממוסגר בעיטור של פרחים ולולאות סרטים בצבע כחול־סגלגל ו…"
"אבל…"
"לא, תקשיב: הקופסה כמובן לא הייתה נעולה במפתח אלא רק מלופפת כעשרים פעם בשרוך, לקח לה רגע עד שהצליחה להתיר אותו, היא אימצה את הקופסה אל חיקה ובידיה המסורבלות והנוקשות נאבקה לפתוח אותה — וכל אותה העת הרחתי את הריח הזה של נערה צעירה, נערה מלבלבת, של פרח, חיפשתי במבט את כדור הזכוכית של מזכרות החתונה, את נזר הכלה, חיפשתי, אבל לא היה שם כלום. כלום חוץ מהנוכחות העיקשת, ובוודאי הדמיונית, של הבושם הזה, של רעננות, של בתולים ושל זמן שהצטבר. לא, לא זמן אבוד: זמן מובס או בעצם מוכרע, מאולף: וגם לא אותו אויב שעובר מדור לדור, זמן שנוכח בכול וכוחו בכול, שכולם צופים בחרדה בהתקדמות שלו, בזליגה שלו האטית וחסרת הרחמים — אלא שותף ותיק לדרך, מכר קרוב, שגם אם היה פעם מפחיד וזר, מאז עברו כל כך הרבה שנים עד שהפחד והאימה נשכחו, כמו אותם רגעי בהלה בילדות שעכשיו רק מעלים חיוך על פנינו…
כן, אני יודעת, זה לא הולך ביחד: נערה צעירה, ניחוחות היסמין והגוף הזה שעומד להתפורר לאבק, מכר קרוב כל כך של הזמן עד שנדמה כי הוא הזמן עצמו, והידיים האלה, צהובות וכחושות — פה ושם חלקות כמו שנהב — נאבקות בסרבול שלהן עצמן ובחלודה שעל הקופסה (כאילו החלודה והסרבול הם דבר אחד, תמיד אותו דבר: השנים, הזמן), וכשהקופסה נפתחה לבסוף היא החלה לפשפש בתוכה, לא היו שם סוכריות דביקות אלא כפתורים תלושים, שרשרות זהב (או מצופות זהב) ואבזמים ישנים של נעלי עור, עד שלבסוף הושיטה לי אותה: לא בתוך קופסת תכשיטים קטנה עם שם של תכשיטן מפורסם כמו זו שז'ורז' (או בעצם אמו) נתנו לי במתנה (ולמעשה לא נתנו אותה לי אלא לעצמם, קנו לעצמם מתנה מפוארת, כי אני מניחה שבשבילו — וגם בשבילה — זה היה נחשב למטה מכבודם אם הייתי עונדת על האצבע משהו בפחות מחמש מאות אלף פרנק… ולכן, גם אם אימא שלו התנגדה לחתונה — אפילו שהיא אף פעם לא אמרה ולא הראתה כלום — היא נתנה לו את החמש מאות אלף פרנקים הנחוצים או אולי, ליתר ביטחון, הלכה ובחרה בעצמה את הטבעת והעבירה לו אותה רק ברגע האחרון, ממש לפני שהוא ענד לי אותה על האצבע). לא קופסת תכשיטים הייתה שם, אלא סתם חתיכת צמר גפן.
כן, זאת הטבעת הזאת. אולי אפשר להשיג תמורתה עשרה שטרות של אלף לפחות, ובכל זאת לא הייתי מוכרת אותה גם בעבור סכום כפול או משולש או בעבור כל דבר שבעולם. כשאני אעזוב, אחזיר לו (להם: לו ולאימא שלו) את כל התכשיטים שלהם; אשאיר את כולם על שידת האיפור שלי ואסתלק, או אולי אזרוק לו אותם בפרצוף, לא כי מגיע לו שאני אזרוק לו אותם בפרצוף, אלא פשוט כי זה מסוג הדברים שעוזרים לעבור רגעים כאלה, אבל את הטבעת הזאת, אני אגיד 'אותה אני שומרת'. כי היא זו שנתנה לי אותה. אתה מבין? היא נתנה לי את הטבעת הזאת בלי לבקש כלום, היא אהבה אותי, פשוט בגלל שהייתי האישה של ז'ורז', וגם אם הייתי זונה, דוכסית או גנבת, היא הייתה אוהבת אותי באותה מידה ובלי לדרוש כלום בתמורה. כי היא מעולם לא ביקשה כלום מאחרים, אפילו לא שיאהבו אותה, אפילו לא רשות לאהוב אותם, כי היא מעולם לא הרשתה לעצמה לומר או להביע רגש אלא בדרך היחידה שעלתה על דעתה, כלומר לתת להם את מה שיכלה לתת, וגם את מה שלא יכלה, מצליחה בסופו של דבר לעשות גם את מה שהיה מעבר ליכולותיה. בגלל זה נשארתי ולא עזבתי קודם לכן. הייתי נפרדת מז'ורז' כבר מזמן, גם לפני שהכרתי אותך, אלמלא הדבר הזה. אני אפילו לא אומרת אלמלא 'היא', אני אומרת: אלמלא 'הדבר הזה'. ועכשיו היא עומדת למות, ואז כבר לא יהיה כלום" (הקול נעצר, נקטע לפתע, ולואיז נשארת כך בשתיקה, מעט קצרת נשימה, כאילו הופתעה ממשהו, אולי כועסת על עצמה כי דיברה יותר מדי, וכל אותה העת ממשיכה להביט בדבר הזה שהוא לא יכול לראות — בדבר הזה שהוא יודע שאינו יכול לראות ושלא יראה, גם אם יסתובב לאחור ויביט בעצמו כביכול מעבר לכתפו, ובחלוף רגע צייצה ציפור סמוך אליהם, ומיד, כך פתאום, הציוץ הזה — סדרה קצרה של תווים מוכפלים, כמו ערבסקה של אמן קליגרפיה, שמתגלגלת סביב עצמה במהירות פעמים רבות, בחזרה על אותו סלסול מורכב, ואחר כך חומקת, עולה, נמתחת בעיטור עז וארוך שנקטע בבת אחת — נפסק, ושוב הגיעה לאוזניהם ההמולה המרוחקת והמסוכסכת של הדרורים שהתאספו בסבך הבמבוק לקראת הלילה).
הם המשיכו לעמוד שם עד שהשתררה חשכה גמורה (לרגע הוא התקרב ורכן לעברה והיא דמיינה את צלליותיהם הכהות מתמזגות זו בזו, ואחר כך, מעט אחר כך — כאילו הייתה זקוקה לפרק הזמן הזה כדי להבחין שהוא נגע בה, להכיר בכך שהניח את ידיו על גופה — אמרה: "לא, תניח לי," בקול קשה, עגום ומרוחק גם יחד, ואז נסוג הצל הגדול מן השניים וביניהם שוב היו השמים כמשטח זכוכית מחורץ שתי וערב בתוויהם השחורים של הענפים, ובתוך כך שוב עלה הקול — באותה נוקשות כקודם, באותו ריחוק — לואיז מכה בזעם באגרוף את כף ידה הפתוחה, אומרת בתוך החושך במעין תקיפות, במעין ייאוש גמור: "הוא הבטיח לי שנעזוב את המקום הזה. הוא הבטיח לי שנלך לגור בפּוֹ ושהוא…", בלי לסיים, היא רק ממשיכה להכות את כף היד הפתוחה, ברור שאינה מצפה לתשובה, אחר כך מפסיקה גם להכות), עד שלא יכלו עוד להבחין בתווי פניהם, בעיניהם, שניהם הוסתרו באפלה הסמיכה, הבוסרית והירוקה תחת הענפים הדוממים, המכונית חנתה הלאה משם, מוסתרת מאחורי העצים הגבוהים, מעט אחרי הפנייה (אבל לא היה אפשר להסתתר כשחצו את הגן הקטן והגזום, רומסים את החצץ בין השולחנות המשוחים בלכה לבנה ובין השמשיות המקופלות הצבועות אדום־לבן, שתי הילדות הקטנות השרועות למחצה בכיסאות הנוח, מרפקיהן החשופים מונחים על המשענות הגבוהות מדי עבורן והן מטלטלות את רגליהן באוויר, מביטות בהם בעברם, עוקבות אחריהם בעיניים נכלוליות, ואמן, היא לא מרימה את עיניה מן הבגד שהיא סורגת, מה שגרוע אפילו יותר, דרך מטרידה אף יותר להביט בהם, ולעתים, בפעמים אחרות שירדו לשם, היו אלה חמישה או שישה מאותם טיפוסים כרסתניים שנראים סמוקים עוד לפני שהם מתחילים לאכול את ממרח הכבד ואת דגי הפורל, מומחיותו של המלון הנסתר, המשמש מקום מפגש רק לקומץ פריזאים בחופשה; והטיפוסים הכרסתניים והסמוקים — דומים זה לזה לבלי הבחן, שייכים למעמד חברתי בלתי מוגדר, כולם חביבים, בעשור השישי לחייהם, בכנס או בארוחת ערב עסקית, אחד או שניים מהם עומדים סמוך לברז המים בכניסה, רוחצים או מנגבים את ידיהם המשומנות, המאדימות, שעל אצבען טבעת פשוטה או טבעת נישואים מזהב — היו מביטים בהם יורדים במדרגות, מסיטים מיד את העיניים אבל לא לפני שהספיקו לראות, ופתאום מתחילים לדבר בקול רם יותר או מעמידים פנים שהם בוחנים את התחריטים, את הצלחות הישנות המקשטות את המבואה, את המדרגות, את הכתלים, את החדרים המאוכלסים בגדודי רוחות חיוורות, בּוֹבאריוֹת,* שאין לראותן, שאין למנותן, שאין לפייסן), עד שלא נשמע עוד כל רעש מסבך הבמבוק, השקט וחשוך עתה גם הוא — לא צפצוף, לא משק כנפיים, לא מלמול, אף לא רחש קל שבקלים — הכול סביבם נשאר באותה שעה דומם לגמרי או בעצם חשאי, כלומר העולם (דברים, חיות, אנשים) לא עצר, לא הפסיק לחיות אלא המשיך בקיומו הסבוך, המדאיג והסתום, תחת מעטה מרגיע וכוזב של דממה למראית עין. כמו, מעט קודם לכן, החתול: הוא לא נחפז להסתלק אלא נשאר שם, בראש החומה הממוטטת, נועץ בה מבט, מכונס בתוך עצמו, דומם לחלוטין (רק כתם, צורה מפוספסת, מנומרת, בין שלל הגוונים המסנוורים של צללי הגן, היכן שהתחולל רגע לפני כן אותו זינוק אדמוני, אותו הבזק של התממשות לא של גוף דווקא, של חיה, אלא של רעיון התנועה עצמו, בתוך קרע השמש, ואחר כך לא כלום), כאילו ביכולתו לעבור בבת אחת מתנועה לדממת איברים,או בעצם כאילו הדממה היא במובן מסוים המשך התנועה, או ליתר דיוק כאילו התנועה עצמה מונצחת: ללא ספק הוא מסוגל לכך (למצוא למהירות עצמה חזות דוממת) בכל עת שהיא: תוך כדי זינוק, תוך כדי נפילה, באוויר, כשאינו נסמך אלא על הזמן אשר נקרש כביכול, על אחר הצהריים הקרוש והקיצי שצמחיית הבר השופעת דרדרים וחמניות רחצה בו כבתוך פורמלין, וכמוה הוא, פראי, קר, זהיר, נשאר באותה תנוחה שדומה לתמצית הרועמת של המהירות (בדיוק כמו מקל דינמיט שמכנס בתוכו רעש והרס גדולים פי מיליון מנפחו), מאובן, נועץ בה מבט, עוקב אחריה דרך שני החריצים הצרים והמאונכים, אותם אישונים חתוליים קמורים, חדים, משוננים, שמעלים על הדעת נשק, טפרים נוספים מושחזים שבכוחם ודאי לקרוע ולשסע אך כעת הם מסתפקים במעקב אחריה, מבטם הזהיר, האכזר, הערני ומוג הלב אינו סר ממנה, והיא מוסיפה לעמוד שם בדממה, בלי לזוז, בשמלתה הבהירה, כאילו מתעמתים כאן שני פושעים זה עם זה, שני גנבים שנתקלו זה בזה, או בעצם כמו גנב אחד שפוגש פתאום את בבואתו בראי: פלישה פתאומית של תודעה (ללא עוינות מוקדמת וגם ללא אהדה: רק ציפייה דרוכה, חשד, פחד ותוקפנות משמשים בערבוביה) בין החמניות המעולפות הצומחות פרא, גבעוליהן הארוכים מצטלבים, מסתבכים, נשזרים, מזדקרים בבהירות על רקע הסבך החשוך של הצמחייה הקוצנית, בתוך זמזום החרקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה